למה בעצבים – טיפול בהתקפי זעם- כתבה למגזין הורים וילדים.

גילי בת החמש, תוארה כילדה מקסימה וחייכנית, שתמיד הייתה מעט שובבה וקופצנית. גילי חברותית וחכמה, ומאוד בוגרת לגילה. והיא קפדנית ומסודרת ובעלת מראה אסתטי והופעה נאה. הבעיה העיקרית שבגללה ההורים הגיעו לשיחות, הייתה סביב התקפי הזעם שלה. כשגילי התרגזה, נראה היה להורים שהיא הופכת לילדה אחרת ושאין עם מי לדבר. בזמן כעס ורתיחה, גילי מגיעה למצבים בהם היא בועטת בהורים, זורקת חפצים, מקללת ומטיחה בהורים שהיא שונאת אותם. לעיתים אף הכתה את עצמה בזעם וניסתה לנשוך את כל מי שהתקרב אליה. ההורים אובדי העצות עמדו חסרי אונים מול ההתפרצויות של גילי, וניסו להבין "מה עובר על הילדה" והאם היא בסדר. הם הביעו חשש שיש משהו לא תקין אצלה, ואם יש משהו לא נכון בהורות שלהם, שמביא אותה להתנהגותה הקיצונית.

בניסיון להבין טוב יותר את ההתנהגות של גילי, ניסינו לראות באילו מצבים ההתנהגות קורית ואת השתלשלות האירועים סביב ההתפרצות. ההורים ציינו שברוב המקרים מדובר בתגובה למצבים בהם גילי מתוסכלת מהגבלה כל שהיא או ממצב שאינו מתנהל כפי שרצתה. חלק ניכר מההתפרצויות היה קורה בשעת הבוקר, כשהאם הייתה מעירה אותה לגן, ומבקשת ממנה להתלבש. במקרים רבים, גילי הייתה מסרבת ללבוש את הבגדים שהאם הציעה לה, והייתה טוענת שמדובר בבגדים מכוערים. ביחס לבגדים אחרים טענה שהם מגרדים לה, לוחצים, לא נעימים וכדומה. לעיתים הייתה מתעקשת על בגד או שמלה שהיו בכביסה, ולא מוכנה להתפשר. כל ההצעות המגוונות היו נענות בצרחות ובכי, והדבר היה גורם למהומה ולחץ לכל בני הבית, שחששו מאיחור ביציאה מהבית.

כשנשאלו לגבי דרכי התגובה שלהם להתנהגות של גילי, הם ציינו שעשו הכל. ההורים ניסו דרכים שונות שכללו מתן תשומת לב מיוחדת, ניסיון לפנות אל ליבה ולציין שההתנהגות שלה לא תואמת לגילה, איומים בעונשים, נסיונות להתעלם מהבכי ומה לא. הניסיון לשאול אותה למה היא מתנהגת בדרך הזו בדרך כלל רק הגביר את ההתפרצות. אמנם נראה היה שכעבור זמן גילי מצטערת על ההתפרצות ועושה פעולות בהן היא מנסה לרצות את ההורים ולהתקרב אליהם, אך זה לא מנע מההתנהגות לחזור על עצמה ביום למחרת.  ההורים הגיעו למצב של ייאוש והם הגיעו למסקנה שכנראה גילי מנסה להעניש אותם או לעשות להם דווקא, מבלי שהם מבינים למה היא עושה להם את זה.

העזרה שהצעתי להורים הייתה בראש ובראשונה בניסיון להבין מה עובר על גילי, ולראות בתחילה באור אחר את התנהגותה.  הסברתי להורים שמהתיאור שלהם את גילי ואת התנהגותה, נראה שגילי, ילדה נבונה ודעתנית אכן מתוסכלת כשהדברים אינם מסתדרים כפי שרצתה או תכננה. התסכול שלה גורם לה למצוקה הכוללת כעס וכאב, הבאים לידי ביטוי בהתנהגות תוקפנית , בבכי והתפרצות. במצבים אלה, העוצמה הרגשית אליה היא מגיעה, גורמת לה למחטף רגשי- עוצמה רגשית חזקה הגורמת לפעולה ממקום רגשי ולא ממקום הגיוני. בשל כך, פניה להגיון בזמן רתיחה, אינה זוכה למענה מאחר ולא ההיגיון הוא שמוביל. כאשר גילי נרגעת ו"מתקררת" היא חוזרת לפעול בהגיון אך כאשר היא מגיעה לרתיחה היא מאבדת שליטה על רגשותיה ומתקשה לשלוט בהתנהגותה.

ההורים הבינו שגילי מתקשה לווסת את רגשותיה, ושהיא זקוקה לסיוע ותמיכה מצדם כדי להתגבר על הרגשות הלא נעימים. הם הבינו שהיא זקוקה לסיוע בתחום הרגשי ושלתגובות שלהם יש השפעה מכרעת על מצבה הרגשי. בפגישות הבאות עבדנו על דרכים בהם ההורים יכולים לסייע לגילי לשלוט ברגשותיה ולצמצם את ההגעה למצבים של מצוקה קשה הביאה לתוקפנות ופגיעה בה ובסביבה. בין היתר עבדנו על דרכים להימנע מהגעה לנקודת הרתיחה הרגשית למשל- בדרך של הסכמים לגבי הלבוש, קימה מוקדמת יותר בבוקר, בחירת ביגוד בערב, גזירה של חלקי לבוש מגרדים וכדומה) ועל דרכים לסייע לגילי להירגע בעת "הרתיחה" ( שמירה על קור רוח ותקיפות אדיבה מצד ההורים, דיבור בטון רגוע, המללה של הרגש- אני יודעת שזה מתסכל לא למצוא בגד מתאים .., הצעת פתרונות חלופיים והתרחקות זמנית ממנה כפסק זמן המאפשר לה להתקרר.
בעקבות מספר מפגשים ההורים ציינו כי חל שיפור בהתנהגותה של גילי ושגם התכיפות של ההתפרצויות ירדה, וגם התקצר הזמן של ההתפרצות. את עיקר השינוי הם שייכו להבנה שלהם שגילי לא פועלת כנגדם אלא להיפך- היא מתקשה להתמודד לבד עם רגשותיה הלא נעימים והיא זקוקה לעזרתם בתמיכה וסיוע רגשי.

טיפים
התקף זעם מכיל לרוב תסכול, כאב וכעס. בעת רתיחה יש אינהיביציה לאזורים הקוגניטיביים במוח והאזור הרגשי הוא שמוביל את ההתנהגות. לכן אין מקום לפניה להגיון, או ריבוי במלל או איומים. טון רגוע, יד מלטפת ותמיכה יסייעו להשיג שליטה בהתנהגות.

מתן שם לרגשות-מומלץ לציין בקצרה את הרגש המוביל ולהציע פתרונות- אני מבינה שזה מתסכל. זה באמת מרגיז. אנחנו מבינים שקשה בבוקר וכדומה.

מרחב – לאפשר לילדים לפרוק את הכעס והתסכול ולהציע סיוע רגשי במידה ויש שיתוף פעולה מצד הילדים.
 
להכות בברזל בעודו קר – פנייה להגיון והערכות למצבים המתסכלים לא צריכה להיעשות בזמן הרתיחה. ניתן לדבר על הדברים כאשר יש אווירה רגועה ואז לחשוב ביחד על פתרונות .

לצמצם בשאלות למה- הילד לא יודע לרוב להסביר לנו את המחטף הרגשי. עדיף שאנו נסביר לו מה עובר עליו ולא להיפך. הסבר תואם מצידנו יעזור לו להבין את עצמו ולהשיג שליטה. כך גם יעבור המסר שלהורים יש ידע וכוח ושאפשר לסמוך עליהם שהם יסייעו למצוא פתרון לכל בעיה. אופטימיות בטוחה תמיד עוזרת להתרחק ממצבי רתיחה ואיבוד שליטה. 
 

2014© כל הזכויות שמורות ל “דני עמית, יעוץ פסיכולוגי”

FacebookGoogle+YoutubeLinkedin

בקרו אותנו ב: